<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת קדושים</h1>
<h2>דף יט:</h2>
ואת שבתותי תשמורו [ויקרא י"ט]. בגמרא [יבמות ה' ע"ב] יכול אמר לו אביו חלל את השבת, פי' משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה ת"ל את שבתותי תשמורו. וק"ק לר"צ למה לי קרא תיפוק לי', כדאמרינן בפרק ואלו נערות [מ' ע"א] היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה ה"מ דאי לא סתר את לא תעשה לא מקיים עשה כלל, אבל היכא דמצי לקיים עשה בלא דחיית לא תעשה כגון גבי מאנס אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וא"כ ה"נ אי מחיל אב ליקריה לגבי בנו, מי אית ליה לעשה כלל, וא"כ את שבתותי תשמורו למה לי. ופי' ר"ץ דאב לא מצי מחיל לכבודו. וכן נראה ק"ק דבפ"ק דקדושין [ל"ב ע"א] מפרש בהדיא דאב מצי מחיל לכבודו, ופלוגתא בת"ח. וכ"ן די"ל דלכבודו מצי מחיל, אך צערו לא מצי מחיל כדקיי"ל הלכה כר' יהודה [כתובות נ"ו ע"א] דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. לכך פסק אמרי' [ירושלמי שם פ"ט ה"א] (דכתובה) [אלו דכותבין] אם מתה אשתו תהדר נדונייתא לבי נשא דבדבר שבממון תנאו קיים, אך בעונה דצערא דגופא תנאו בטל, ויכולה האשה להעמיד את בעלה בדין על עסק עונתה אפי' אם מחלה לו, ה"נ האב לא מצי מחיל צערו. ולכך פסק אסור לבן לספר את אביו שמא יפצע אותו וצערו אין במחילתו כלום.
<h2>דף ל:</h2>
איש. אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו שנים. ומ"מ ק"ק כן נראה למה לי תיראו לחייב אשה במורא, תיפוק ליה דמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות. לכ"ן י"ל ה"מ היכא דלא כתיב איש, אבל הכא כתיב איש ולא אשה.
<h2>דף לא.</h2>
איש אמו ואביו תיראו [ויקרא י"ט]. לפי שמצינו בכל התורה, אב קודם לאם, יכול אם צוה לו לזלזל את אמו שהרשות בידו, ת"ל אמו ואביו תיראו והקדים האם שלא יזלזל בה. ומ"מ פסק דוקא בדבר שאינו צריך לאביו, ואף בגמרא אביו אומר השקיני מים ואמו אומרת השקיני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו שאתה ואמך חייבין בכבוד אביו. ובגמ' גלוי וידוע לפני המקום שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב, וכן הבן מכבד אמו יותר מאביו מפני שמשתדלתו בדברים, לכך בכיבוד הקדים אב לאם שנ' (שמות כ' י"ב) כבד את אביך ואת אמך.
<h2>דף לב.</h2>
ואת שבתותי תשמורו [ויקרא י"ט]. בגמרא [יבמות ה' ע"ב] יכול אמר לו אביו חלל את השבת, פי' משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה ת"ל את שבתותי תשמורו. וק"ק לר"צ למה לי קרא תיפוק לי', כדאמרינן בפרק ואלו נערות [מ' ע"א] היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה ה"מ דאי לא סתר את לא תעשה לא מקיים עשה כלל, אבל היכא דמצי לקיים עשה בלא דחיית לא תעשה כגון גבי מאנס אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וא"כ ה"נ אי מחיל אב ליקריה לגבי בנו, מי אית ליה לעשה כלל, וא"כ את שבתותי תשמורו למה לי. ופי' ר"ץ דאב לא מצי מחיל לכבודו. וכן נראה ק"ק דבפ"ק דקדושין [ל"ב ע"א] מפרש בהדיא דאב מצי מחיל לכבודו, ופלוגתא בת"ח. וכ"ן די"ל דלכבודו מצי מחיל, אך צערו לא מצי מחיל כדקיי"ל הלכה כר' יהודה [כתובות נ"ו ע"א] דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. לכך פסק אמרי' [ירושלמי שם פ"ט ה"א] (דכתובה) [אלו דכותבין] אם מתה אשתו תהדר נדונייתא לבי נשא דבדבר שבממון תנאו קיים, אך בעונה דצערא דגופא תנאו בטל, ויכולה האשה להעמיד את בעלה בדין על עסק עונתה אפי' אם מחלה לו, ה"נ האב לא מצי מחיל צערו. ולכך פסק אסור לבן לספר את אביו שמא יפצע אותו וצערו אין במחילתו כלום.
הנה על הא דפרק אלו נערות [מ' ע"א] דלעיל, פי' רבינו שלמה והשתא נמי מלמדין אותה, ומשמע אפי' [הכי] אם לא היו מלמדין אותה היה חשוב עשה. והשתא ניחא גבי כיבוד אב א"ל הטמא [וכו'] ופריך עשה ולא תעשה הוא. הא לאו גרידא דחי, ולא אמרינן אילו אמר לא בעינא בכבודך מי איתיה לעשה, דהשתא מיהא א"ל הטמא. ובלאו הכי לא קשיא דטומאה ניתנה לדחות למת מצוה, והשבת אבידה בזקן ואינו לפי כבודו ובשלו מרובה, ועוד אי אמר לא בעינא בהשבת אבידה, ליתיה נמי מצוה.
<h2>דף לב:</h2>
מפני שיבה תקום [ויקרא י"ט]. בגמרא אמרינן יכול מפני זקן אשמאי, פרש"י אשם ורשע. וק"ק לר"ת, אם הוא רשע מותר להרגו, וכן אמרינן בילמדנו [תנחומא פנחס א'] ויכפר על בני ישראל, וכי איזו כפרה של קרבן הביא אלא מכאן כל ההורג אדם רשע כאלו מביא קרבן כפרה. לכך פי' ר"ת זקן אשמאי, בור מלשון (בראשית מ"ז י"ט) והאדמה לא תשם ומתרגמי' לא תיבור. ת"ל זקן. [ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל]. פרש"י וילפינן בגז"ש זקנה זקנה מן אספה לי ע' [איש] מזקני ישראל. וק"ק א"כ לא ליחייב בהידור אלא א"כ הוא בדוק מן האמהות דומיא דע' סנהדרין. ופר"ץ דאין זו אלא גילוי מילתא בעלמא. וכן פסק דאמר ר' יוחנן הלכה כאיסי דאמר כל שיבה במשמע. תקום והדרת. בגמרא מקיש קימה להידור [והידור לקימה כו' מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור] דוקא בדבר שאין בו חסרון כיס.
<h2>דף לג.</h2>
פירוש ויראת מאלהיך [ויקרא י"ט]. בגמרא [קידושין ל"ג ע"א] אזהרה שלא יעצים עיניו קודם שיבוא לידי חיוב ת"ל ויראת. וכן פירשו וסמך זקן לויראת אזהרה לזקן שלא יטריח יותר מדי על הצבור. ופסק דאין חייב תלמיד לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים, והא דגר' רשאי פי' חייב. וק"ק מדקאמר שלא יהא כבודו מרובה משמע דרשאי ממש קאמר. לכך פסק דוקא להיות משכים לפתחו, אך להדרו אם יעבור לפניו רשאי. ופסק דאין בעלי אומניות רשאין לעמוד בשעה שהן עוסקין במלאכתן, כלומר במלאכת חבירו, ואם עוסקין הן במלאכת עצמן אינן חייבין לעמוד. ופסק דאין לעמוד בבית המרחץ ובבית הכסא. ונשאלתי אם חייבין להדר לסומא כיון שאינו רואה ואינו מתכבד, או כיון דמתכבד בהידור אחרים חייבין לעמוד מפניו.
<h2>דף לה.</h2>
איש. אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו שנים. ומ"מ ק"ק כן נראה למה לי תיראו לחייב אשה במורא, תיפוק ליה דמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות. לכ"ן י"ל ה"מ היכא דלא כתיב איש, אבל הכא כתיב איש ולא אשה.
<h2>דף לה:</h2>
ולא תשחית את פאת זקניך [ויקרא י"ט]. בגמרא [קידושין ל"ה ע"ב] מפרש גזירה שוה פאת פאת מבני אהרן, בנים ולא בנות, בתער ולא במספרים, כדכתיב גבי בני אהרן. ודוקא במקום פאות אבל בין הפיאות מותר, אך אסור משום מראית העין, ועוד משום לך לך אמרינן לנזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב, לכך אסור להעביר תער על כל זקנו. וגבי הקפת הראש בגמרא [נזיר נ"ז ע"ב] פליגי אם הקפת כל הראש הוי הקפה, לכך [פסק] צריך להניח הצדעים ואפי' מגלחו בגוי דכיון דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו.
